מאזינים יקרים. אני רוצה לשתף אתכם במחשבות ולבטים שליוו אותי במהלך השבוע לגבי התכנית של היום.

בכל שבוע אני רגיל לפתוח בסיפור על חוסר אונים של בני זוג, ותיאור התהליך שהם עברו יחד. השעה שבה אני מעביר את התכנית היא שעה שמתאימה לתוכן. אני מקבל דרישות שלום חמות מזוגות שמסיימים יום עבודה בהאזנה משותפת.

אבל השבוע הייתי ממש מוטרד. יום שני, י"ב בניסן בשעה 11 בלילה, שיא הלחץ של ערב בדיקת חמץ, הכנות שאחרי ההכנות, בישולים, מכירה לגוי, אז למי אני אשדר?? מה אני אדבר לעצמי, הרי זה לא נעים בכלל…, אתם אלו שנותנים לי את הכח לשדר…

ואז פגשתי את מוטי. מוטי היקר, שהזמן הזה, הלחץ הכבד של ערב חג גורם לו לברוח מהכל, ודווקא האזנה לתכנית לילה ברדיו קול חי יום לפני בדיקת חמץ הוא פתרון מושלם בשבילו.

מוטי שהגיע אלי כולו זועף ומתוסכל. התיישב על הכורסה בכבדות ונאנח מעומק ליבו.

כששאלתי אותו מה הביא אותו אלי הוא ענה בקריצת עין: מה אתה חושב – "חגיגות ערב חג הפסח".

מוטי סיפר על תחושות מחנק בלתי נסבלות: "מראש חודש ניסן, אני מרגיש שאין לי קיום בבית. שיעבוד מוחלט. כאילו נועדתי כדי לשרת את כל השיגעונות של כולם.

העבודה בבית לא נגמרת, אבל אני, כבר נגמרתי מיליון פעמים. תאמין לי אין שום קשר בין הדרישות של אשתי למצוות ביעור חמץ. היא רוצה שאני אשכב על הרצפה ואנקה את הפאנלים, שאני אמיין את המכתבים, אנקה את הארונות מלמעלה ועוד כל מיני רעיונות שממש לא קשורים למצוות ביעור חמץ.

אני לא מדבר על מצות עשה דאורייתא של סיוד הקירות. מי המציא את הרעיון הזה של סיוד בערב פסח??

אני למשל הייתי רוצה לטייל בימים הללו. כעת בין הזמנים, יש כמה ימים של מזג אויר טוב, אז למה לא לטייל?

אני אומר את זה לאשתי, אז מה היא עונה לי: "יש לך עוד שבוע שלם אחרי פסח לפני שיתחיל זמן קיץ- בשבוע הזה תטייל כמה שתרצה.

אז אני אומר לעצמי משהו שאני לא כל כך מעז להגיד לה "אולי נסכם הפוך? כעת נטייל ואת הסיוד נדחה לאחרי החג??

אבל היא כבר הקדימה מראש תרופה למכה והסבירה לי שיש מצווה לשמח את האישה ברגל, ומה לעשות זה שמחת החג שלה?? קירות לבנים, בית מאורגן, ריח של ניקיון". אחד אפס! זהו, ככה היא סתמה לי את הפה מראש ואני משתגע.

והאמת אני אומר לך זה מחזיר אותי עשר שנים אחורה לבית של ההורים שלי. "בזמנים האלה אשתי ממש שִחְזור מושלם של אמא שלי. כשהיא מתעצבנת עלי ומנסה לנהל אותי אני מרגיש בדיוק כמו בבית של אמא.

לא סומכים עלי, אומרים לי כל הזמן מה לעשות, אין לי חופש בחירה ואז אני מחפש רק לברוח מהבית.

אני מתפלל שחרית באריכות רבה ביותר, הולך לטבול את הכלים ושוכח אותם ואז חוזר שוב לאסוף את מה ששכחתי. אני גם נהיה פתאום הלמדן של השכונה, מה שאני לא לומד כל השנה אני משלים בשבוע הזה…

תאמין לי עדיף לי להסתובב מהבוקר עד הלילה ברחוב, לחפש שאריות של רוגעלך בשטיבלעך ולשכב לנוח על ספסל עץ בבית כנסת. העיקר לא לחזור הביתה לסיר לחץ הזה. מילא היה בבית משהו לאכול אבל בערב פסח מה כבר יש לאכול, שאריות של קרקרים יבשים.

אתה יודע מה. אם הסיוט הזה היה נגמר תוך שבועיים אז אולי עוד הייתי שורד את זה. אבל אז מגיע ליל הסדר. ואז מתחיל פרק ב': אני עייף סחוט. כבר רואה כוכבים בעיניים. רוצה סוף סוף לקחת מוסף סיפורי חג ולהתרווח על הספה. אבל אז שוב מתחילים הפזמונים: "לך עם הילדים לבית כנסת, תילמד איתם, תשקיע בפירושים, תגיד וורטים, תשיר חד גדיא אולי גם שיר השירים."

"תגיד לי", הוא פונה אלי. "איפה כתוב בהלכה שצריך להאריך בליל הסדר עד שלוש לפנות בוקר?? אם אני מסיים תוך שעתיים לא יצאתי ידי חובת המצווה??"

ומה נראה לך שקורה בחול המועד?? הרי צריך להזמין אורחים.את האמא את השוויגער, הגיסים הגיסות ועוד היד נטויה, וכמובן צריך להגיש להם אוכל כיד המלך.

ואוכל של פסח – אתה יודע זה פרוייקט, ואז אני מוצא את עצמי מקלף ערמות הזויות של תפוחי אדמה, שוטף כלים שלא נגמרים ועוד בכיורים הלא נוחים האלה של פסח. אני באמת לא מבין מה רע בעוגיות שמוכרים בחנות אחרי כל הקרקרים היבשים שאכלנו שבועיים, כל עוגית קוקוס שתביא לי תהיה מעדן. אז למה להשתגע? למה, למה???

בקיצור אתה מבין זה פשוט לא נגמר, כל השעבוד הזה…….

בשביל מה יצאנו משעבוד מצרים בשביל להיות משרתים בבית ???

חברים יקרים. האם יש כאן מישהו מהמאזינים שמזדהה עם מוטי??

תרשו לי לנחש שכנראה מי שמאזין לי עכשיו שייך לכנופיית הנמלטים. אלו שברחו מעבודות הבית והלכו לחפש מנת פלאפל מנחמת…

ואולי דווקא אני טועה? אולי שולחן הסדר כבר ערוך ואתם יושבים ליד הרדיו עם כוס קפה ועוגיות שקדים.

אז בואו, אני מזמין אתכם להעלות לשידור ונצלול יחד לעומק הסוגיה, לדבר על אותו מוטקהל'ה שנמצא בתוכינו, עייף, מדוכדך מיואש. להבין מה קורה לנו בפנים.

אני אומר מראש- אין לי להציע מרק חם או טשולנט בטח לא בערב פסח, אבל יהיה מרתק ומעצים!

והאמת, במחשבה שניה אולי דווקא רוצה לעלות אישה לשידור ולספר על הצד השני של המתרס, אותה אישה שמרגישה שכבר אין לך כוח להיות בודדה במערכה, היא מוצאת את עצמה מנדנדת לבעלה ולילדים שיתגייסו להכנות המרובות, שֶיטו שכם, ושיגלו אכפתיות…

אז בואו תעלו לשידור, וכמו שתמיד אני אומר, דווקא ב'כאן ועכשיו' בתוך הלחץ ובתוך הכעסים זה הזמן הכי מתאים להרפות משליטה, להפסיק לברוח מהרגשות הקשים ולהיכנס לתוך תהליך מדהים של התבוננות פנימית, להגיע למקום טוב יותר, אמיתי ומדויק יותר, לצאת מעבדות פנימית לחירות וגאולת הנפש.